האם העובדה שהמדינה כלקוח אשר לא שילם לנישום, מהווה הצדק סביר לאי העברת מס שנוכה במקור לפקיד השומה ?

בתאריך 12.12.2007, אמר כב’ השופט דן מור מביהמ”ש השלום בת”א (ת.פ. 2745/05) את דברו בשאלה: האם העובדה שהמדינה כלקוח אשר לא שילם לנישום, מהווה הצדק סביר לאי העברת מס שנוכה במקור לפקיד השומה. הנאשמת חב’ מורפורלס בע”מ (באמצעות מנהלה, הנאשם – בר-און דב), עסקה באספקת כח אדם למוסדות שמרביתם משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, רשות הדואר או מוסדות ציבור, אשר לא שילמו לנאשמת בגין שירותיה. אליבא ד’מור “אמנם, אין זה מעניינו של הלקוח החייב, איך מממנת חב’ כח האדם את תשלומי המשכורת והניכויים, …. ועל כן ברור שהעבירה אכן נעברה, ואין לנאשמת ‘הצדק סביר’ למעשיה, אך יחד עם זאת אין דין הנאשם כמי שגובה ומעכב תחת ידיו, שלא כדין, את הכספים המגיעים לציבור” …  ” הנאשם והחברה מעולם לא גבו ולא החזיקו בכספי הניכויים, לא כנאמן ולא בפועל, אלא שהכסף מעולם לא הגיע לידיהם, והלקוחות, דווקא משרדי ממשלה וחברות ממשלתיות, הם המחזיקים בכסף.” … “

עקרונית, כספי הניכויים מעולם לא עזבו  את הכיס הציבורי”…” קשה לביהמ”ש למצוא את החומרה במעשי הנאשם, כשברור שאם משרדי הממשלה היו משלמים את חובותיהם, הבנקים לא היו מונעים מהנאשם לממן את תשלום הניכויים, ובמיוחד לאחר שהנאשם כבר מישכן את כל רכושו האישי…”  …”לסיכום, אף אם העבירה המיוחסת לנאשמים – נעברה, הניכויים לא הועברו, והנאשם, כמנהל בפועל, היה מודע לכך, ועל אף שהמחדלים, חובות הניכוי, בפועל לא הוסרו ולא שולמו, הרי לא רק שאינני מוצא כל חומרה במעשיהם, אלא שבנסיבות כמפורט לעיל, ועל אף הודאתם של שני הנאשמים בעבירות, לטעמי לא היה כל מקום להגשת כתב האישום. יתכן והיה מקום לשקול טענה של “הגנה מן הצדק“.  (ההדגשה לא במקור).

השופט, קבע שקל אחד עונש לחברה ושקל נוסף על מנהל החברה. לטעמנו – שקל אחד יותר מידי וזאת לאור חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בפרשת עמותת התזמורת הסימפונית ירושלים, אשר כונתה פרשת  “בייניש” על שם מנהלה – יחזקאל בייניש, בה הינחה את מס הכנסה שלא להגיש כתב אישום בגין אי העברת ניכויים אשר נוכו משכר עובדיה, ואת דעתו של כב’ השופט איתן מגן – סגן נשיא ביהמ”ש השלום קריות, בת”פ 3283/02, מדינת ישראל נ’ מכבי ק. מוצקין סקצית הכדורסל לגברים ואח’, בו בוטל אישום בגין אי העברת מס שנוכה, בטענה של “הגנה מן הצדק“ וזאת לאור פרשת התזמורת הסימפונית.

בפרשת ג.ל.מ. הנדסה אזרחית בע”מ (ת.פ. 4175/97) טען ב”כ הנאשמים כי לקוחות הנאשמים היו גופים ממשלתיים, וביקש להחיל את ע”פ 1778/97 (להלן) ולפטור את הנאשמים בעונש קל, אולם – ביהמ”ש דחה את החלת ע”פ 1778/97, כאשר אבחן את המקרה הנדון בשני היבטים: האחד – לא נקבע כי מרבית לקוחות הנאשמים הם משרדי ממשלה והשני טרם הוסרו המחדלים, וגזר על המנהל עונש מאסר שהומר לעבודות שירות וקנסות.

בת”פ 1778/97, מדינת ישראל נ’ מכון טיילור – מדעי תעשיה וניהול בע”מ ואח’. קבעה כב’ השופטת נ. לידסקי, כי החוק גובר על הצדק. הנאשמים, הורשעו ע”פ הודאתם באי הגשת דו”חות חודשיים של מע”מ במועד – עבירות בניגוד לסעיף 117(א)(6) לחוק מע”מ. לטענתם, מרבית לקוחותיהם ובעיקר משרדי הממשלה מעכבים את תשלום שכרה של החברה. לטענתם, יש למצות הצדק לפני מיצוי החוק. ביהמ”ש קבע, כי החוק גובר על הצדק, ובלב כבד הוחלט, כי כמצוות המחוקק יש להרשיע הנאשמים מאחר ולא הגישו את דו”חות המע”מ במועד. אולם, ברמת הענישה יכול השופט להביא לידי ביטוי את אי נוחותו מההרשעה, ולכן נגזרו לכל אחד מהנאשמים קנס בסך 500 ₪ או 7 ימי מאסר תחתיו.

אנו משאירים בצריך עיון את השאלה: האם דין המדינה כדין חייב אחר וזאת לאור אמרתו של כב’ השופט דן מור “חובת רשויות השלטון, כלפי האזרח, לפעול בתום לב מלא ובדרך מקובלת, מטילה עליהן חובה כפולה ומכופלת לשלם את חובותיהן במועד ולא להביא להתמוטטות עסקי האזרח, גם כשהאזרח נקלע למצוקה גם בגין חובות לקוחותיו שאינן רשויות שלטוניות. (ההדגשה לא במקור).