הכותבים: מר חיים חיטמן, רו”ח (משפטן) ישי חיבה – ארצי, חיבה, אלמקייס, כהן פתרונות מיסוי בע”מ
רקע חוקתי
חוק הבטחת הכנסה נועד לסייע במימון למי שאינו מסוגל לכלכל את עצמו ולהשלים הכנסה למי שהכנסתו נמוכה מהרמה הדרושה לקיום מינימאלי.
מי שיש לו מקורות מחיה או מי שנתמך כלכלית באופן קבוע, בסכומים העולים על תקרה מסויימת, אינו זכאי לקבל גמלה, כך עולה מלשון החוק ומהלכות בית הדין הארצי לעבודה.
המל”ל פועל לפי נהלים המעוגנים בחוזרים פנימיים שלו, לפיהם כאשר מבקש גמלה מקבל באופן קבוע תמיכה משפחתית או קהילתית לצורך כיסוי הוצאותיו, תמיכה זו נחשבת כ”הכנסה” לעניין חישוב הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה.
תשתית עובדתית
בפני בית הדין הארצי, הוגשו ששה תיקים מאוחדים שהעלו לדיון שאלה עקרונית משותפת:
האם וכיצד יש לקחת בחשבון תמיכה משפחתית המיועדת לצורך סיוע בתשלום שכר דירה כ”הכנסה” לצורך חוק הבטחת הכנסה?
בארבעה מקרים בבית הדין האזורי נקבע כי התמיכה נחשבת כהכנסה ולפיכך תפגע גמלת הכנסה, והתובעים ערערו לבית הדין הארצי, ובשני מקרים אחרים נקבע הפוך, והמל”ל ערער.
טענת המפתח המוצגת בפסק לטענת המבוטחים הינה פרשנות לסעיף 9(ג) לחוק הקובע כי: “הזכות לקורת גג אינה עומדת למבחן הכנסה” – כלומר לשיטתם, דירת מגורי המבוטח בין אם הינה בבעלותו ובין אם היא שכורה לרבות אם דמי השכירות נתקבלו כתמיכה, אינה נחשבת כהכנסה לצורך החוק.
המל”ל טוען כי בהתאם להלכה הפסוקה יש לקחת בחשבון תמיכה משפחתית קבועה כ”הכנסה” מבלי שיש הצדקה להבחין בין מטרות הסיוע, ולהוציא מגדר הלכה זו סכומים המשמשים בפועל לתשלום שכר דירה.
בחוזרים הפנימיים של המל”ל משנת 2010 ומשנת 2013 נקבע כי “תמיכה כספית” תיחשב הכנסה ככל שהינה ניתנת “במזומן, בהפקדה בחשבון עו”ש או בהוראת קבע לכיסוי הוצאות”. יוצא מהכלל הוא סיוע שהוא “גמילות חסדים” כגון הלוואה שיש להחזירה או “תרומה חד פעמית” המיועדת למימון כיסוי הוצאות כגון: קניית ציוד לבית, טיפול שיניים או סגירת משיכת יתר בבנק וכו’.
לטענת המל”ל – לא ניתן לבצע הבחנה על סמך המטרה שלשמה ניתנת התמיכה שכן “לכסף אין צבע” ואין הצדקה להבחין בין מי שמקבל תמיכה לצורך דיור לבין מי שמקבל תמיכה לצרכים ראויים אחרים.
האגודה לזכויות האזרח שצורפה לערעורים המאוחדים טענה כי שלילת הזכות לגמלת הבטחת הכנסה בגין תמיכה משפחתית שמטרתה להבטיח קורת גג פוגעת בזכויות האדם של האדם הזכאי לקיום בכבוד ולדיור, ומפלה זכאים שאין בבעלותם דירה, או שדירתם ממושכנת.
היועץ המשפטי לממשלה הוזמן על ידי בית הדין אך הודיע כי אינו רואה מקום להתייצבות וכי אינו רואה מניעה ביישומו של חוזר המל”ל משנת 2013.
דיון והחלטה
בית הדין מעלה את הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד שהוכרה על ידי בית המשפט העליון כזכות חוקתית המהווה חלק מכבוד האדם.
בית הדין מתייחס לקביעת המחוקק להגדרה רחבה יחסית של ההכנסה, הכוללת הכנסה מכל המקורות
החייבים במס לפי פקודת מס הכנסה לרבות גמלאות למיניהן, ולרבות הכנסות מחסכונות או מרכוש. לדעת בית הדין, על פי היגיון דיני המס, תשלום הניתן באופן מחזורי רצוף וקבוע מלמד בדרך כלל על קיומו
של “מקור” שיש למסותו ואילו מתנה – התלויה בנדיבות ליבו של המשלם ואינה ניתנת בתמיכה לשרות – מהווה תקבול שאינו “הכנסה”.
בית הדין מדגיש כי חלו שינויים משמעותיים במדיניות הרווחה כמו גם בחוק הבטחת הכנסה וכי כיום “גמלת הבטחת הכנסה אינה מספיקה עוד לכשעצמה להוצאות מחיה ריאליות”.
בית הדין טוען כי גם המל”ל עצמו אינו מתעלם מכך שקיימים סוגי תמיכה שאין להתחשב בהם: סיוע שהוא גמילות חסדים על בסיס הלוואה וכו’.
מסייגים אלו עולה כי גם המל”ל עצמו מבין את חוסר הסבירות כי תמיכה לצרכים חיוניים כגון אלו תקבע כ”הכנסה” השוללת את הזכאות לגמלה.
לסיכום, בית הדין קבע בעמדת רוב, כי דירת מגורים הוחרגה על ידי המחוקק מגדר משאביו של מבקש גמלה ולכן אין לקחת בחשבון כ”הכנסה” או כ”נכס” דמי שכירות המשולמים על ידי צד שלישי על מנת להעמיד למבקש הגמלה דיור.
בית הדין קבע כי לחוזרי המל”ל שהוצאו בשנים 2010 ו – 2013 אין תוקף והללו מבוססים על פרשנות המל”ל בלבד.
בית הדין קבע כי העתק מפסק הדין ישלח ליועץ המשפטי לממשלה ולמנכ”ל המל”ל לצורך קידום הליכי חקיקה הדרושים כפי שהומלצו במסגרת פסק הדין.
תובנה מעשית העולה מהלכה זו, ככל שלא תבוטל בבג”צ או בחקיקה, היא כי מקבלי גמלת הבטחת הכנסה הגרים בדירות שכורות, וזקוקים לתמיכה מבני משפחתם לצורך מחייתם, יכולים לשקול כי יממנו את מחייתם בעצמם, בעוד שדווקא דמי השכירות ימומנו מתמיכת בני המשפחה. תמיכה לצורך זה לא תחשב כהכנסה ולא תפגע בגימלתם.