הכותבים: רו”ח אורנה צח – גלרט, יועצת בתחום ביטוח לאומי

מר חיים חיטמן, רו”ח (משפטן) ישי חיבה – ארצי, חיבה, אלמקייס, כהן  פתרונות מיסוי בע”מ

ביום 15 באוגוסט 2016 דחה בית הדין האזורי לעבודה (ב”ל 51979-01-16) את תביעתו של אלברט בוקריס (להלן: “המבוטח”), שביקש לקבוע את ההכנסה החייבת לתשלום דמי ביטוח מהכנסותיו שאינן מעבודה, לאחר קיזוז ההפסד שנבע מעסקו.

רקע חוקי
סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי קובע את חישוב הכנסתו השנתית של מבוטח אחר:
“(א) עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו- (8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, ומי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2 האמור, והכל בשנת המס שבעדה משתלמים דמי הביטוח (להלן: השנה השוטפת), ולאחר שנוכו ההוצאות הקשורות במישרין בהשגת ההכנסה.
(ב) (1) ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה כאמור לאותה שנה, לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה…”.

תמצית עובדתית כפי שהוצגה בפסק

בשנת 2013 היו למבוטח הכנסות משני מקורות: מעסק והכנסה שאינה מעבודה.

לטענת המבוטח הכנסתו שאינה מעבודה הסתכמה בסך של 45,204 ₪ ומהכנסתו כעובד עצמאי היה לו הפסד עסקי בסך של 16,164 ₪. לפיכך היה אמור, לטענתו, לשלם דמי ביטוח רק על הכנסתו בפועל נטו – 29,040 ₪ לאחר קיזוז ההפסדים.

לטענת המוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) חישוב הכנסת המבוטח לצורך קביעת דמי הביטוח נעשה כדין, בהתאם לשומה שנתקבלה ממס הכנסה.
דמי הביטוח חושבו על פי ההכנסות שהועברו על ידי רשות המיסים: הכנסה כעצמאי בסך 0 ₪ והכנסות נוספות בסך 45,204 ₪ אשר סווגו כהכנסות שלא מעבודה.

המל”ל טוען כי אין לו כלל סמכות לסטות מהקביעות שקבע מס הכנסה ולשנות את הסיווג בעצמו, ושעיקר המחלוקת אינה בין המבוטח לבין המל”ל, אלא בין המבוטח למס הכנסה. ככל שתתוקן השומה – יעדכן המל”ל את דמי הביטוח בהתאם.

החלטת בית הדין האזורי

לטענת בית הדין, המחוקק הפנה במפורש, אף לעניין עיתוי ההכנסה, להוראות הפקודה, ויצר זיקה הדוקה בין ההוראות הנוגעות לתשלום דמי הביטוח הלאומי לבין פקודת מס הכנסה.
טענות המבוטח לפיהן המל”ל היה אמור לקבוע שומה עצמאית כך שהיה עליו לערוך חישובים לגבי רווחיו והפסדיו – מרוקנת מתוכן את הוראות הדין, לפיהן השומות נקבעות על ידי שלטונות מס הכנסה ושמהם גוזר המל”ל את חישוב דמי הביטוח.
זאת ועוד, המל”ל אינו הגוף המופקד על “הכנסות” המבוטחים אלא על גביית דמי ביטוח על פי הכנסותיהם ועל מתן גמלאות על פי החוק. בית הדין חוזר על ההלכה על פיה המל”ל אמור לפרט בהודעה למבוטחים את המרכיבים אשר היוו בסיס לקביעת דמי הביטוח. לאמירה זו אין השפעה על תוצאת הפסק דנן.

אשר לעניין ה ”הפסדים”, מעבר לכך שלא הומצא מטעם המל”ל מסמך ברור בהקשר זה מרשויות המס, הרי ככל שהעניין נוגע לקיזוז הפסד המשקף את השומה הסופית של ההכנסה שעל בסיסה ייקבעו דמי הביטוח – חישובים אלו נעשים בסופו של יום על ידי פקיד השומה ולא על ידי המל”ל.

התביעה נדחתה.

מסקנה:
יש להקפיד כי שומת מס הכנסה תשודר באופן מלא ונכון וככל שאכן יש הפסד הניתן לקיזוז מהכנסה אחרת, יש לדאוג שתתוקצר ההכנסה החייבת נטו. סכום זה ייקלט ויחויב כדין על ידי המל”ל. נזכיר כי ההכנסה החייבת בדמי ביטוח למבוטח שאינו עובד שכיר, היא לאחר קיזוז הפסדים (כפי שקבע פקיד השומה).