האם נהג מונית שמעמדו לפי צו סיווג מבוטחים הוגדר כעצמאי זכאי לדמי אבטלה?

מח' מיסוי אליוט ארצי את חיבה פתרונות מיסוי בע"מ

הכותבים: רו”ח אורנה צח (גלרט), חיים חיטמן ורו”ח (משפטן) ישי חיבה

מיזם הביטוח הלאומי של משרד ארצי, חיבה, אלמקייס, כהן – פתרונות מיסוי עם רו”ח אורנה צח (גלרט)

ביום 16 במרץ 2015 קיבל בית הדין האזורי לעבודה (ב”ל 27308-05-14) את תביעתו של משה הרוש (להלן:" המבוטח") לדמי אבטלה וקבע כי המבוטח שהיה נהג מונית שלכאורה נקבע כעצמאי לפי צו סיווג מבוטחים, נחשב כעובד שכיר ולכן זכאי לדמי אבטלה.

עיקרי החוק

רק עובד שכיר שאינו בעל שליטה, מבוטח בביטוח אבטלה.

בסעיף 3 לצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל”ב – 1972 (להלן: "הצו"), נקבע כי מבוטח העוסק בסוג עבודה המפורט בתוספת השנייה לצו והנתון בתנאי עבודה מיוחדים כמפורט בתוספת זו, “ייחשב לעניין החוק כעובד עצמאי ובלבד שמתקיימים לגביו תנאי ההגדרה של עובד עצמאי בסעיף 1 לחוק” (ההדגשה אינה במקור).

בסעיף 5 בתוספת השנייה נקבע כי נהג מונית יסווג כעובד עצמאי בכל תנאי העסקה, ובלבד שגמול העבודה אינו משתלם על בסיס יחידת זמן.

הגדרת עובד עצמאי בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי היא “מי שעסק באותה תקופה במשלח ידו שלא כעובד” (ההדגשה אינה במקור), ומתקיימים בו תנאי הכנסה ומספר שעות עבודה מסוימים.

תמצית עובדתית

המבוטח עבד כנהג מונית שכיר ללא חוזה העסקה בכתב, כשלוש וחצי שנים. תביעתו לדמי אבטלה נדחתה בטעון שהוא אינו עובד שכיר.

השכר שולם לו על בסיס גלובלי חודשי קבוע ללא דוחות שעות נוכחות.

שעות העבודה היו משתנות כל יום, חמישה ימים בשבוע, ללא סופי שבוע.

המונית הייתה בבעלות המעסיק.

עיקרי עמדות הצדדים

לטענת המבוטח, בינו לבין מעסיקו התקיימו יחסי עובד ומעביד על פי מבחנים שנקבעו בפסיקה. המושג “עובד” צריך להיבחן על פי המבחנים של משפט העבודה, גם לגבי מקרים הכלולים בצו. כמו כן הוא אינו עונה להגדרת עובד עצמאי על פי סעיף 1 לחוק ולכן אין לראותו כעצמאי לפי הסיפא של סעיף 3 לצו.

לטענת המוסד לביטוח לאומי שכר חודשי המשתלם גלובלית בלא קשר לשעות העבודה ביום בפועל – אינו לפי יחידת זמן, ולכן לפי הצו – המבוטח הוא עצמאי. אין ללמוד על מעמד המבוטח בהתאם לדיני העבודה בפסיקה, במקרה בו קיים צו ספציפי.

 

דיון והחלטה

“קיומם של יחסי עובד מעביד לעניין חוק הביטוח הלאומי, ייבחנו לפי הכללים הקבועים במשפט העבודה”.

אמנם תשלום שכר קבוע, מביא לכאורה להחלת סעיף 5 לתוספת השנייה, ולכאורה המבוטח הוא עצמאי.

על אף האמור – מבוטח העונה להגדרת עובד שכיר על פי המבחנים במשפט העבודה, גם אם הוא מועסק בסוג ובתנאי עבודה בתוספת השנייה, לא יסווג כעובד עצמאי. זאת לאור הסיפא של סעיף 3 לצו בשילוב עם הסיפא של הגדרת עובד עצמאי בסעיף 1 לחוק – כך שככל ונקבע כי מדובר בעובד שכיר, אי אפשר להחיל עליו את הצו ולקובעו כעצמאי, על פיו.

המוסד לביטוח לאומי היה אמור לבחון אם מתקיימים תנאי ההגדרה של עובד עצמאי (לרבות בחינה כי המבוטח אינו עובד שכיר).

נפסק כי המבוטח הוא עובד שכיר – ולכן זכאי לדמי אבטלה.

בשולי הדברים
לאור פסיקה זו עולה כי התוספת השנייה לצו תחול אך ורק כאשר אין מובהקות לגבי סיווגו של המבוטח כעובד שכיר לפי משפט העבודה.
אי עמידה ברורה של מבוטחים המפורטים בתוספת השנייה (נהגי מוניות, מוכרי עיתונים “ברחוב” ועוד) בתנאי העיסוק המתוארים בתוספת זו או קיום יחסי עבודה ברורים בין הצדדים, ימנעו החלת הצו וקביעת המבוטח כעצמאי.

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support